זה פוסט די טכני על מראית עין לא לינארית של תופעה שהיא לינארית במהותה.
איך זה קורה?
כמו כמעט כל דבר במדעי החברה (ואפילו במדעים האחרים)
יש הבדל בין הדבר עצמו לאיך שאנחנו מסתכלים עליו, אנחנו תמיד מסתכלים על מדדים שמייצגים בעיננו את התופעה.
המדד עצמו יכול להשפיע על איך שהתופעה תראה בעיננו, לפעמים בצורה קיצונית.
מקרה שאני מסתכל עליו בהמשך הוא הקשר בין ממוצע הקבוצה לשונות שלה בקבוצות שונות.
המקרה שיש לי בראש הוא יכולות תלמידים והשונות בינהם בקבוצות שונות.
(אבל מבחינה מתמטית – זה משני)
תוצאה מוזרה שמתקבלת היא שלפי אופי המבחן שבו נשתמש יכול להשתנות גם אופי הגרף
מקשר לינארי לקשר יותר מורכב.
בקצרה נגריל קבוצות של תלמידים עם התפלגות יכולות נורמלית, כל אחת מהן נכניס לבית ספר שונה. (מבחינה מספרית נכפיל את היכולת המולדת במספר שונה שמייצג את טיב בית הספר)
ולאחר מכן נסתכל איך נראה הגרף שמראה את הקשר בין היכולת הממוצעת לשונות בקבוצות השונות.
נראה שאופי הגרף משתנה בהתאם למבחן שבו נשתמש כדי לבחון את התלמידים.
ההמשך כאן:
אחד מהיתרונות בחברות ב OECD הוא השתתפות במחקרים המשווים המפורטים
שנערכים על חברות הקבוצה.
עוד לפני שהפכה ישראל לחברה רשמית כבר הוכללה לעיתים במחקרים כאלו.
הנה למשל נתונים ממחקר שפרסם UNICEF ב2007 וכותרתו:
COMPARING CHILD WELL-BEING IN OECD COUNTRIES
הנתון: אחוז בני החמש-עשרה שאוכלים את הארוחה העיקרית עם ההורים “מספר פעמים בשבוע”.
בישראל האחוז הוא הכי נמוך מבין כל מדינות ה OECD
או נתון נוסף לדוגמא:
אחוז בני החמש עשרה שהוריהם מבלים זמן פשוט בלדבר איתם.
הגרף מדבר בעד עצמו
בעיני הנתונים האלו מהווים דגל אדום יותר מכל מבחן מיצ”ב.
ייתכן שכל שיפור במערכת החינוך הישראלית נידון לכישלון אם קרש הקפיצה העיקרי של הילד הישראלי אל החיים – המשפחה – לא מתפקד.
אולי תפקידו העיקרי של שר החינוך הוא לשדר דרך כל שכיר של משרד החינוך אל כל הורה והורה את המסר הבא:
“חברים, האחריות על חינוך ילדיכם היא בראש וראשונה עליכם. אולי התבלבלנו במהלך הדרך, אולי אלו עוד שרידי המהפכה שבה נולדה מדינתנו. אנחנו נהיה לעזר, נשתדל לתמוך בכל מקום שנדרשת עזרה. אבל אתם צריכים להיות שם עבור ילדיכם.”
המסר הזה, אם יחלחל באמת למערכת ישפיע על כל מוסד חינוכי לראות בהורים שותפים לעשיה ולא תומכים גרידא בהטלת מרות על הילד.
לדוגמא -
האם ההורים רוצים שילמדו בבית הספר שלהם שירי יונה וולך?
השאלות המתעוררות הן רבות, אבל הן שאלות שחשוב להתמודד איתן:
1. איך מגדירים מה רצון ההורים?
2. איפה עובר הקו בין רצון ההורים לרצון המדינה?
לדוגמא: ואם ההורים לא רוצים תלבושת אחידה בבית ספרם?
3. מה יכול רוב ההורים לכפות על המיעוט, ומה לא?
אם תהיה לנו מערכת ברמה המקומית שמורגלת בהתחבטות בבעיות כאלו, יהיה יותר קל להתמודד עם מקרי קיצון כמו חסידות סלונים.
היום כאשר המערכת לא סבלנית למעורבות הורים בשאלות המהותיות, רק הורים משכבות חזקות מסוגלים להשפיע על חינוך ילדיהם.
יש בנוקשות המערכת מימד של חוסר צדק חברתי.
אחת התוצאות שאני מקווה שתהיה לגישה כזאת היא ביטול הזרמים השונים במערכת החינוך.
אם ניתן להשפיע על חינוך ילדיך לכיוון יהודי, אומנותי, דמוקרטי או כל כיוון אחר במסגרת המערכת הקיימת אולי לא צריך להקים זרם נפרד.
בכתבה “המופע האקוסטי של המורה למתמטיקה” מספר נעם בן-זאב מבקר המוסיקה של הארץ, ספור קטן על מערכת החינוך הישראלית שאומר לטעמי הרבה.
הוא מספר על אספת הורים שבה הוא עורר את תשומת הלב של ההורים לאקוסטיקה הרעה בכיתה. החלה התארגנות הורים להדבקת קרטוני ביצים בכיתה שנגדעה בעודה באיבה
“אלא שלמחרת קוצצו כנפינו: אין מצב, הודיע האחראי על המשק, תקנות הבטיחות אינן מרשות זאת. בטיחות מול אקוסטיקה – בישראל, ברור מי מנצחת“.
עצוב ומקומם ולא ברור. אבל לטעמי הרבה יותר מזה.
מה שמוזר כאן אם יבצע הקורא לרגע הזרה של המושג “מערכת החינוך” הוא הדבר הבא:
קבוצת הורים שולחת את ילדיהם להתחנך בביה”ס השכונתי, הם הגיעו למסקנה שקרטוני ביצים על התקרה יעזרו להם איכשהו אבל ברגע שהם רוצים לממש את זה אומר להם תקנה כלשהיא שלא, אסור להם לתלות קרטוני ביצים והם מקבלים את זה! מתמרמרים על טפשות המערכת, אבל מכופפים את הראש.
יותר משהספור מספר על מערכת החינוך שהיא מערכת גדולה של עשרות אלפי אנשים ולא צריכות להיות ציפיות גדולות ממנה, הספור מספר על ההורה הישראלי ועל חלוקת האחריות בינו לבין מערכת החינוך.
כמו שהיית ראש קטן בביה”ס ואף אחד לא שאל אותך איך יותר טוב עבורך ללמוד מתמטיקה, או האם זה בכלל מתאים לך. כך אף אחד לא שואל אותך בתור הורה איך מתאים לך שהילד שלך ילמד, או מי ראוי להיות המורה או המנהל שלו. (אין פלא שהמושג ראש גדול מופיע בחייו של האיש הצעיר בצבא או בתנועת הנוער)
איך שאני לא מסתכל על זה , זה נראה לי רע.
בתור הורה בוודאי, אבל גם בראי המערכת הגדולה לקחת את האנרגייה המשמעותית הזאת, האנרגייה ההורית, ולא להשתמש בה, זה נראה לי בזבוז משווע.
הטיעון המיידי שעולה לכם בראש אם אתם שואפי צדק חברתי הוא – נו באמת, אבל מה עם ההורים עניים שאין להם זמן להיות מעורבים בבית הספר.
אז זהו שנראה לי שרק הורים חזקים יכולים לצאת נגד מנגנון ולשנות אותו, כך שמרגע שהמנגנון מתנגד להשפעה, ישר קיבלנו מידור של קבוצות חלשות מהיכולת להשפיע עליו.
בהרצאה ב
TED
מדבר גיטס (מהדקה שמינית) על שאלה שהוא עוסק בה במסגרת הפעילות הפילנטרופית שלו והיא איך מכשירים מורים מעולים
הגרף הזה מראה את הגורמים על טיב המורה כשהבר העליון הוא השגי העבר של המורה. (כלומר כמו מזג אויר – אם שנה שעברה היית טוב – אז כנראה גם השנה תהיה טוב)
מה מעבר לזה?
בטח שלא תואר שני כלשהוא שזה הבר התחתון.
וכמו תמיד קיימת השאלה איך מודדים פרודקטיביות מורים, בלי שהם יתיישרו על פי המדד וירגישו כמו עכברי מעבדה.
http://www.sciam.com/article.cfm?id=a-bugs-sex-life-qa-with-isabella-rossellini
http://www.sciam.com/article.cfm?id=sundance-channel-presents-green-porno
Start with the spider – to get the hang of it.
The WorldBlu List of Most Democratic Workplaces™ 2008
http://www.worldblu.com/scorecard/list2008.php
דרך כאן (אתר עשיר בקטעי וידאו של דיונים פומביים)
התחלתי לראות סדרת דיונים על מבט לעתיד בתי ספר שנערך בקליפוניה.
ומשם הגעתי למפה הזו.
שאני צריך עוד זמן להתעמק בה אבל כבר מבחינת עצוב מידע היא מעניינת
* i download MP4 locally using – Firefox-> FlashGot(Extension) ->FlashGet(Download manager)
GUI ו Java איך שהוא לא הולכים ביחד טוב.
כמו הרבה דברים בעולם הזה קשה לומר אם זו בעיה טכנולוגית או תרבותית.
האם SUN עם בנייה אחרת של סביבת עבודה, של כלי עבודה נכון יותר
הייתה יכולה למצב את Java במקום Flash ?
בתחום הזה הכרתי הרבה זמן רק את Processing ואת הדברים שעושים Soda.
ואז לפני כמה חודשים נתקלתי דרך כאן: bubblemark.com ב pulpcore הנה שני פרוייקטים שהתחלתי עם זה. (וכרגיל אין לי סבלנות לגמור או לפנש)
Itunes like image browsing
10משחק קלפים לילדים לתרגול המשלים ל
אבל כדי להעריך את הנוחות של הסביבה צריך להסתכל על הדוגמאות של הפרוייקט.
As the title says there – Get Excited
תוצרים היא מילה מאוד תעשייתית.
השמוש בה בעולם החינוך צורם.
דניאל גרינברג מייצג את הקצה השני של הקשת החינוכית. הוא המייסד של בית הספר הפתוח בסדברי.
במאמר זה דניאל תוהה האם סדברי מכין את בוגריו לחיים. התשובה לו חיובית והוא מונה תכונות שלדעתו מתארות את בוגרי בית הספר.
כמובן שהכל סובייקטיבי וקשה אם לא בלתי אפשרי לכִּמות.
וכאן אנחנו חוזרים לבעייה הרגילה האם לחנך לאור מטרות או לאור ממה שניתן למדוד.
רשימת התכונות שהוא מוצא ראויה בעיני לשמש לפחות נקודת מוצא לדיון לכל מוסד חינוכי שבא להגדיר את מטרותיו.
שאלה שמטרידה אותי האם מוסד חינוכי צריך להתעסק בכלל במטרות? או שמא רק בדרך.
הרי גם במאמר זה – העסוק הוא ביעדים שהושגו בראיה לאחור ולא ביעדים שהוגדרו.
אבל בוא ניגש לתכונות שהוא מונה:
(שווה לקרוא את כל המאמר שלו. אני מביא רק רשימת מכולת ואילו הוא מפרט)
-
הם אנשים הגונים
-
הם יודעים להיות חברים טובים
-
הם יודעים להסתדר עם אנשים
-
הם אוהבים את החיים
-
יש להם זהות עצמית מובהקת
-
יש להם בטחון עצמי
-
הם מסתדרים היטב עם שנויים
-
הם מכירים תשוקה
Most graduates have experienced the feeling of being overwhelmed by an intense interest in something or someone
-
הם מבריקים
-
הם מלאי דמיון
-
הם מכירים ביכולתם
-
הם בעלי מוסר
-
הם סובלניים
-
יש להם תחושת צדק חזקה
-
הם מאוד סקרנים
-
הם לומדים כל החיים
-
הם בעלי יכולת הבעה עצמית טובה
-
הם בעלי הבנה פוליטית
-
הם בכושר טוב
וואו, קצת קשה להאמין.
כמה סופרלטיבים.
ועם זאת הסופרלטיבים הנכונים, אלא שאליהם ראוי לשאוף.
לעומת:
“תכין אזרחים בוגרים משכילים, בעלי יכולת השתכרות תחרותית, בעלי חשיבה עצמאית, חדורי תחושת אחריות חברתית, המודעים והמקיימים את מחויבויותיהם האזרחיות, המכירים את מורשתם ומחויבים לערכי היסוד של מדינת ישראל. “
מתוך כתב המינוי שניתן לוועדת דוברת.
מדדים הוא נושא שמעניין אותי המון זמן ואני תמיד נתקע כשאני רוצה להגיד עליו משהו פשוט בגלל ההקף שלו
לא מצאתי איזה נוסחת קסמים לגשת אליו באופן מסודר אז זה אני פשוט אתחיל מבולגן.
למה זה מעניין?
זה מעניין כי לכאורה המדד משקף את מה שאנחנו רוצים מהמערכת. (הכלכלית או החינוכית או בכלל).
במציאות אנחנו מודדים את מה שקל ואפשרי למדוד.
המערכת תמיד מתיישרת כדי להשתפר במדד ולא עפ”י המטרות המוצהרות אי שם בנייר כלשהוא
במילים אחרות – זה לבחינה?
הנה דוגמא מעולם התוכנה , ציטוט מג’ואל ספולסקי:
(http://www.joelonsoftware.com/oldnews/pages/November2002.html)
“אני שמח גם לומר ש FogBUGZ לא כולל יכולות מסוימות שנראות מתבקשות אך הנסיון מראה שהם פוגמות ביעילות הכוללת של המוצר…
לדוגמא, בהשראת גורו בדיקות התוכנה Cem Kaner וגם כמובן Dr. Deming ,גם בגרסה זו FogBUGZ לא מספק מדדי יעילות עבור אנשים ספציפים.
אם את רוצה דו“ח איזה מתכנת עושה הכי הרבה באגים, או את הדו“ח הידוע לשמצה “לאיזה מתכנת יש הכי הרבה באגים שלכאורה תוקנו אך נפתחו מחדש ע“י הQA כי הם לא באמת תוקנו” FogBUGZ לא יספק לך אותם.
למה? מפני שברגע שאת מתחילה להעריך אנשים ולתגמל אותם בהתבססות על דברים מהסוג הזה, הם יתחילו לשנות את ההתנהגות שלהם על מנת לשפר את המספרים, אבל לא בדרך שאליה התכוונת. כל דיווח באג הופך לוויכוח. מתכנתים מתעקשין לסווג מחדש באגים כ“פיצ‘רים“. או שמתכנתים נמנעים מלעשות צ‘ק אין עד תום תקופת ההערכות. בודקים נמנעים מלהכניס באגים—למה להסתבך עם המתכנתים? ודי מהר, המדדים נותנים לך את מה ש“רצית“: מספר הבאגים במערכת העקיבה יורד לאפס. כמובן שבקוד יש עדיין הרבה באגים, באגים הם חלק בלתי נפרד מכתיבת תוכנה, פשוט המערכת הפסיקה לעקוב אחרי באגים. ומערכת העקיבה אחרי הבאגים, שנחטפה ע“י משאבי האנוש, הופכת חסרת שימוש ליעוד המקורי שלה.”
בפוסטים הבאים אני אנסה לגעת ב:
דניאל גרינברג כותב מה הוא מוצא בבוגרים של סדברי
איפה מדדים ממוקמים בנקודות ההשפעה על מערכות מסובכות עפ”י דונלה מדואס
וגם על הספר “החינוך שילדינו ראויים לו”
הד
בחתונה של חברים זה מכבר, הגיעו גם בנות דודה חרדיות. מתי שהוא בצד שאלה אחת מהן (אזור ה40) את בת דודתה מי מהבעלים הכי חזק?
הכי חזק במשמעות זרה לנו לחילונים : מי הכי אדוק / מאמין
כמה הגיגים:
1. שאלה מאוד פטריארכלית. מי מהבעלים הכי אדוק
2. מה היינו שואלים אצלנו בעדה?
במקרה הטוב מי הכי מצליח ובמקרה הפחות טוב משהו על כסף – אבל נראה לי שהשאלה לא הייתה מוגשת בכזאת ישירות. יש איזה ריקוד מתחמק שכזה מהשאלה הישירה בגלל שקיימת הכרה שאף על פי שכך אנחנו מחווטים אין זה ראוי לשפוט את האנשים עפי סרגל צר וברור שכזה. שאלת מי הכי מצליח? ממש דורשת תשובה – מה זה מצליח בעיניך?
יש משהו מטריד בישירות שהשאלה נשאלת. אני לא יודע בדיוק מה.
כל כך טבעי לנו לסווג ולדרג בני אדם – שזה בטח מורשת ביולוגית כלשהיא מחיי שבט, ועם זאת למרות הסיזיפיות נראה לי שזו אולי המטרה הראויה ביותר למערכת חינוך:
להפריע לפעולה הכל כך טבעית של קטלוג ודרוג בני אדם. לייצר יותר מסרגל אחד לגיטימי שעל פיו נמדדת מצויינות. לא לאפשר לסכם אנשים במילה, מספר, ציון
מוזר, די ההפך מהנהוג